פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ ואח' נ' פלקסר ואח' - פסקדין

פסק דין

המבקשים עותרים בשנית לביטולו של פסק הבורר שניתן ע"י כבוד השופט בדימוס סטרשנוב

רקע עובדתי

המשיבות זכו במכרז של מינהל מקרקעין ישראל, לפינוי ובינוי של "שכונת הארגזים" בתל-אביב.

המבקשים החזיקו בעת ההיא קרקע בשטח של כ- 1000 מ"ר ברחוב שתולים 51 בשכונת הארגזים שכללה גם מחסן וגם חצר.

ביום 5.12.013 חתמו המשיבות על שלושה הסכמי פינוי בעלי נוסח זהה: האחד – עם המבקש 1; השני – עם המבקשת 2 (אחותו של המבקש 1); והשלישי – עם אמם של המבקשים (להלן – ההסכם). לפי ההסכם, התחייבו המשיבות, בתמורה לפינוי, לפצות את כל אחד מהמבקשים (ואת אמם) בדירת שלושה חדרים בבניין "אלון" שעתיד היה להיבנות על-ידן. בסופו של דבר השלימו המשיבות את הקמתו של בניין "דולב" בלבד, ובין הצדדים נחתם נספח להסכם, לפיו הוסכם כי חלף הדירה בת השלושה חדרים בבניין "אלון", יקבל כל אחד מהמבקשים דירה בת ארבעה חדרים בבניין "דולב".

המבקשים לא פינו את החצר, שלימים הוברר שהיא תפוסה ע"י צד ג' בשם עמר, ומשכך הודיעו להם המשיבות ביום 18.2.07 כי ההסכם עמם בטל. המבקשים התעלמו מהודעת הביטול ובדצמבר 2007 פלשו לדירות מס' 44 ו-35 בבניין "דולב", שבטרם הביטול הוקצו להם (להלן – הדירות) והשכירו אותן לאחרים.

המשיבות הגישו נגד המבקשים תביעה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים, ובדיון שהתקיים בתביעה הסכימו הצדדים להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות.

פסק הבוררות הראשון

הליך הבוררות התנהל לפני השופט בדימוס אמנון שטרסנוב (להלן – הבורר).

ביום 18.1.12 ניתן ע"י הבורר פסק בוררות (להלן – הפסק הראשון) במסגרתו נתקבלה תביעת המשיבות והמבקשים נצטוו לסלק ידם מהדירות וכן חוייבו לשלם למשיבות דמי שימוש ראויים החל מחודש דצמבר 2007 ועד מועד הפינוי בפועל. הבורר קבע כי המבקשים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית משלא עמדו בהתחייבותם למסור למשיבות את כל הנכס בשלמותו, דהיינו גם את המחסן וגם את החצר, שכן לשון ההסכם מדברת על "שטח מקרקעין" שעליו "בנוי מחסן", באופן ששניהם מהווים בצוותא את הנכס שהיה על המבקשים לפנות.

בקשת הביטול הראשונה

המבקשים לא השלימו עם הפסק הראשון, והגישו בקשת רשות ערעור שהתבררה לפני כב' השופטת שיצר (להלן – ההליך הקודם) בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) ומשהותנה כך בעת ההסכמה להעביר הסכסוך לבוררות. כן עתרו להורות על ביטול פסק הבוררות בהסתמך על עיל הביטול שבסעיף 24(5) לחוק. בין היתר טענו המבקשים, כי בד בבד עם קביעת הבורר לפיה ההסכם בוטל, היה עליו להורות על השבה הדדית, ובמקביל לחיובם לפנות את הדירות, היה עליו להורות על השבת המחסן לידיהם.

פסק הדין בבקשת הביטול הראשונה

בפסק דין שניתן ביום 27.8.12 בהליך הראשון, דחה בית המשפט (כב' השופטת שיצר) את מרבית טענות המבקשים, ואישר את קביעות הבורר שבפסק הבוררות הראשון בדבר הפרתם של המבקשים את ההסכם וחיובם לפנות את הדירות אליהן פלשו. הקביעות הללו הפכו לחלוטות.

בה בעת מצאה כבוד השופטת שיצר טעם בטענת המבקשים כי הבורר לא נתן את דעתו לטענתם בדבר זכות ה"השבה לאחר ביטול" הקבועה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות) ולפיה הגם שלא מסרו את החזקה בחצר, הרי פינו את המחסן, ומשכך מגעת להם לכל הפחות השבה חלקית. וכך נקבע:

"בפסק הבורר אין כל אזכור לסוגיית ההשבה, ועד כמה שניתן להתרשם מפסק הבורר הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיית ההשבה שהיא משפטית והתמקדו בראיות העובדתיות. כפועל יוצא ממסקנות הבורר מתעוררת כאמור גם שאלת ההשבה הגם שברור כי המערערים הפרו את החוזה שבין הצדדים, בכך שלא מסרו את כל ה-1000 מ"ר".

הפסק הוחזר איפוא לבורר תוך הקביעה "על כן אני מורה כי הצדדים יחזרו לבורר על מנת שיטענו בפניו בסוגיית ההשבה והוא ישלים את פסקו בסוגיה זו בלבד".

פסק הבוררות השני

ביום 17.3.13 הוציא מלפניו הבורר פסק בוררות משלים (להלן – הפסק השני) במסגרתו קבע, כי המחסן אמנם פונה על-ידי המבקשים עוד בשנת 2003, אך הוא מעולם לא הועבר לרשות המשיבות, שכן: לא נערך כתב מסירה של המחסן, לא הייתה העברה פיזית של המחסן לידי המשיבות, והן גם לא תפסו בו כל חזקה ולא עשו בו שימוש, וכפועל יוצא, לדבריו: "...ממילא את שלא נעשה – אין להשיב". הבורר הבהיר כי במסגרת הבוררות שהתנהלה בפניו עד למתן הפסק הראשון, הצדדים כלל לא טענו בנושא ההשבה, והשאלה כלל לא התעוררה. עוד הוסיף הבורר, כי נאמנה עליו הצהרת ב"כ המשיבות כי אינן מחזיקות במחסן, על כן הוא "עומד רובו ככולו לרשות הנתבעים, אשר רשאים לעשות בו כחפצם".